היוגה כפסיכולוג שלי

אני לא יודעת אם אתם מכירים את התחושה הזו שהראש רץ כל הזמן, גם באמצע הלילה, כמו מחשב עם מיליון לשוניות פתוחות. המחשבות פשוט לא נותנות מנוח. עבודה, תכנונים, דאגות, רשימות מטלות, דיאלוגים פנימיים שמתנהלים לבד. זה מתיש והראש פשוט לא יודע איך להפסיק.

עד שמצאתי את היוגה. ההקלה הראשונה שלי, המקום היחיד שבו הראש שלי פשוט מפסיק לחשוב ונכנס למצב מדהים של “כבוי”. שעה וחצי שבה כל המחשבות הקופצות, הדאגות מהעבודה, התכנונים לעתיד, הלחצים והתלבטויות האינסופיות - כל זה פשוט נעלם.

מי שחושב שיוגה זה בקטנה “יושבים במעגל ונושמים”, כנראה מעולם לא ניסה להחזיק Bakasana למשך חמש נשימות או לנסות לשמור על איזון ב Pincha Mayurasana כשכל שריר בגוף רועד.

המאמץ הפיזי ביוגה הוא אמיתי ומאתגר. אבל דווקא זה הקסם - כשאני צריכה להתרכז בכל שריר בגוף, לשמור על איזון הראש פשוט לא יכול להרשות לעצמו לחשוב על משהו אחר. מה שנקרא “מדיטציה בתנועה” - מצב שבו יש רק את הנשימה, הגוף והרגע הנוכחי. כל השאר פשוט נעלם.

אני חייבת לשתף שלא תמיד זה היה ככה. זה עניין של זמן, של תהליך. בהתחלה, לא ידעתי איך להתמודד עם הרגע הכי חשוב בכל שיעור - השוואסנה. תנוחת הרפיה הסופית, שבה שוכבים במשך כמה דקות בשקט מוחלט. דווקא ברגע שהתנועה נפסקה ואמור היה להיות שקט, הראש שלי היה מתחיל לרוץ בטירוף. כל המחשבות שנעצרו במהלך התרגול פתאום חזרו בכוח כפול. במקום להתמסר לרגע הזה, הייתי קמה בשקט בשקט, מתגנבת החוצה כמו גנבת, ומתחמקת הביתה.

המורה שלי ליוגה הבחין בהרגל הזה ויום אחד אמר לי “את יודעת שהשוואסנה זו התנוחה האחרונה והחשובה ביותר בשיעור?”. “פה מתחוללת האינטגרציה האמיתית של כל מה שעברנו. אם את בורחת מזה, את מחמיצה את המתנה הכי גדולה”. הוא צדק, אבל זה לא היה קל. הכרחתי את עצמי להישאר, גם כשזה היה לא נוח. גם כשהמחשבות ניסו לסחוף אותי. גם כשהרגשתי שאני חייבת לקום וללכת.

עם הזמן, בהדרגה, משהו השתנה. ההתנגדות הפנימית התחילה להרפות. למדתי לא להילחם במחשבות ולא לעקוב אחריהן. למדתי להתבונן בהן כמו בעננים שחולפים ברקיע - באות והולכות מבלי שאני צריכה לעשות איתן כלום. ההקשבה לנשימה, לקולות מסביב - הכל הפך להיות יותר ברור, יותר עדין, יותר נוכח.

גיליתי שהשקט הזה, השקט הפנימי העמוק, הוא לא משהו שצריך להשיג או לכבוש. הוא פשוט שם, מתחת לכל השכבות של מחשבות ודאגות. צריך רק לתת לו מקום להתגלות. צריך רק להפסיק לרוץ ממנו.

היום אני יודעת שהפסקה מהמחשבות היא לא רק מותרת - היא הכרחית. ברגע שאנחנו נותנים לעצמנו רשות להיות, פשוט להיות בלי לעשות כלום, משהו קסום קורה. אנחנו חוזרים אל עצמנו האמיתי, זה שקיים מתחת לכל הרעש הפנימי. האתגר הבא שלי זה לקחת את הלקחים שלמדתי על המזרן - סבלנות, קבלה, האזנה לגוף, נשימה מודעת וליישם מחוץ ליוגה כשאני מרגישה לחץ במהלך היום, פשוט לעצור, לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שגם הרגע הזה יעבור.

אני מודה שלי זה לא קל וזה לא תמיד נוח, יש ימים שהראש עדיין לא רוצה לשתוק. אבל אם מתמידים, מתרגלים להקשיב לגוף ולנשימה ונותנים לתהליך לקחת את הזמן שלו, מגלים עולם חדש לגמרי.

יוצא לי לפגוש הרבה אנשים בסטודיו שמספרים שהיוגה שינתה להם משהו בחיים. חלק לוקחים את זה לכיוון הרוחני, חלק לכיוון הפיזי. ואני? לקחתי את זה בנוסף לאתגר הפיזי שלי גם לשקט הפנימי. למקום שבו הראש יכול סוף סוף לנוח.

אז לכל מי שקורא את זה ומרגיש שהראש שלו לא נותן לו מנוח - אתם לא לבד. ויש מקום שבו אתם יכולים למצוא שקט. המזרן מחכה – לא כדי שתעשו עוד משהו, אלא כדי שתוכלו סוף סוף פשוט להיות

מזמינה אתכם לגלות את השקט שלכם – ממש כאן, אצלנו בסטודיו

דנה פרידמן מייסדת שותפה של פילאטיס יוגה יובלים, לומדת כל יום מחדש איך לנשום, להקשיב, להרפות.

•